תל יקנעם תל יקנעם נמצא במערבו של עמק יזרעאל; שטחו 40 דונם וגובהו כ-60 מ` מעל סביבתו. האזור מבורך באקלים נוח, שפע של מקורות מים וקרקע פורייה. התל חולש על פתחו של נחל יקנעם (ואדי מילח), בו עברה בימי קדם אחת הדרכים החשובות בארץ ישראל, וכיום כביש 6. הדרך הקדומה הובילה דרומה לכיוון מצרים וצפונה לעכו, פניקיה ואסיה הקטנה. בסמוך לתל ישנם כמה מעיינות אשר סיפקו מים לתושבי האתר. בשל תנאים אלה האתר היה מיושב ברציפות כמעט 4000 שנה, החל מתקופת הברונזה הקדומה עד לתקופה העות`מאנית. השם יקנעם נזכר במקורות היסטוריים שונים בתקופת הברונזה המאוחרת, במסורות המקרא ובתעודות היסטוריות מאוחרות יותר. האתר נחפר החל בשנת 1977 במשך שמונה עונות חפירה, על ידי משלחת מטעם האוניברסיטה העברית בראשות פרופ` אמנון בן תור ובהמשך על ידי ד"ר מרים אבישר ז"ל מרשות העתיקות. בתצוגה ממצאים נבחרים מן החפירות אשר מספרים את סיפורה של יקנעם, ומציגים היבטים היסטוריים, תרבותיים, דתיים וכלכליים בחיי היומיום בעת העתיקה.
תקופת הברונזה התיכונה (2000–1550 לפנה"ס) תקופה זו, המכונה לעתים גם התקופה הכנענית, הנחשבת בחלקה לתקופת האבות. במהלך תקופה זו התבססה יקנעם והפכה לעיר גדולה ומבוצרת בחומות מסיביות. בחפירות נמצאה חומה שרוחבה 3 מ` ולה מגדל. הממצאים מעידים שתושבי העיר קיימו יחסי מסחר ענפים עם סוריה ומצרים. על סמך מכלולי הקבורה שנחשפו עולה כי ביקנעם נפוץ מנהג קבורה, בעיקר של ילדים, בקנקני חרס שהוטמנו תחת לרצפות הבתים ולצדם מנחות קבורה.
תקופת הברונזה המאוחרת (1550–1200 לפנה"ס) בימיו של מלך מצרים פרעה תחותימס הג`, אשר שלט במאה ה-15 לפנה"ס, שלטה מצרים בכנען באמצעות מערך מנהלי-שלטוני. במהלך ימי שלטונו, מרדו מלכי כנען נגד מצרים ולא שילמו את מסיהם. בתגובה למרד, יצא תחותימס בשנת 1482 לפנה"ס למסע מלחמה בכנען. תיעוד מפורט של מסע זה חקוק על קירות מקדש אמון בכרנך שבמצרים. בתבליט, מתוארים 119 מלכי כנען שנלקחו בשבי, ובהם מלך `ענקנעם` (מס` 113) המזוהה עם יקנעם. בחפירות נחשפו בתים מתקופה זו אשר בנויים היטב והשתמרו לגובה רב. הסחר הבינלאומי שהחל עוד קודם לכן התעצם תחת השליטה המצרית. על כך מעידים הממצאים הארכיאולוגיים הרבים שהתגלו, הכוללים כלי יוקרה ממצרים ומאיי הים האגאי שהובאו בתמורה לתוצרת חקלאית. העיר האחרונה מתקופה זו חרבה בשרפה עזה שהותירה עיי חורבות שגובהן למעלה ממטר.
תקופת הברזל (1200–586 לפנה"ס) ראשיתה של תקופה זו ניכרת בשינויים. שהתבטאו בקריסת המערך החברתי והמדיני בשינוים במערך הישוב העירוני ובנדידת עמים, בהם בני ישראל אשר כבשו את כנען ובהמשך יצרו ישות פוליטית ממלכתית. אחת משכבות החורבן שנחשפו מיוחסת לכיבושיו של דוד המלך בעמק יזרעאל. יקנעם נזכרת שלוש פעמים במקרא. ברשימת המלכים שהכניע יהושע כחלק ממאבק השליטה בארץ: "ואלה מלכי הארץ אשר הכה יהושע ובני ישראל... מלך יקנעם לכרמל אחד"(יהושע י"ב: ז`–כ"ב); בתיאור גבול הנחלה של שבט זבולון: "ויעל הגורל השלישי לבני זבולון למשפחתם ויהי גבול נחלתם עד שריד. ועלה גבולם לימה ומרעלה ופגע בדבשת אל הנחל אשר על פני יקנעם" (יהושע י"ט: י`–י"א); וברשימת ערי הלוויים: ולמשפחת בני מררי הלווים הנותרים מאת מטה זבולן את יקנעם ואת מגרשיה.." (יהושע כ"א: ל"ד). רוב הממצאים הארכאולוגיים מתקופה זו מיוחסים לימי ממלכת ישראל שהתקיימה במשך מאות שנים. במהלך השנים הללו היה התל מיושב באינטנסיביות. בחפירות נחשפו `בית השמן` – מבנה ובו מתקנים להפקת שמן זית, מערכת לאספקת מים הקשורה למעיינות שלמרגלות התל, חומות העיר – האחת חומת סוגרים והשנייה חומה כפולה ייחודית בעובי של 5–7 מ`. ייתכן שהסיבה שיקנעם בוצרה בתקופה זו היא מיקומה בגבול עם פניקיה שמצפון. הממצאים מלמדים על קשרי מסחר ענפים עם העולם האגאי, קפריסין ומצרים.
התקופה הפרסית (550–324 לפנה"ס) במשך תקופה זו התקיים בתל יישוב מפורז ללא חומות. בחפירות נתגלה מבנה ששימש, ככל הנראה, כמחסן ובו קנקני אגירה רבים. ממצא חשוב הוא אוסטרקון (שבר חרס כתוב) ועליו שמות של חמישה אנשים ממוצא עברי, פניקי ופרסי. הדבר משקף את אופייה הקוסמופוליטי של יקנעם אשר נבע ממיקומה הגיאוגרפי על הדרך הבינלאומית.
התקופה ההלניסטית (332–37 לפנה"ס) בחפירות נחשפו בתל נמצאו נחשפו שרידים מועטים מתקופה זו שהחשוב בהם הוא מגדל שמירה שנבנה בחלקו הצפוני של התל, וחלש על צומת הדרכים שלמרגלותיו.
התקופה הרומית (37 לפנה"ס–324 לספירה) בתקופה זו התקיים היישוב על גבעה מדרום לתל. באתר נתגלו שרידים מעטים המתוארכים למאות הג`–הד` לסה"נ, ובהם חדרי אחסון קטנים נעולים בדלת. בחדרים התגלתה כמות גדולה של שברי קנקנים. כן התגלה מגדל ששימש כנראה גם בתקופה הצלבנית.
התקופה הביזנטית (324–638 לספירה) בחפירות התגלו רק שרידים מועטים בחלקו הדרומי של האתר. אולם, היישוב המכונה `קמונה` נזכר בכתביו של אבסביוס שהיה איש דת והיסטוריון חשוב בתקופה זו. הוא מתאר את יקנעם כעיר השוכנת על הדרך לפטולמאיס היא עכו.
התקופה המוסלמית הקדומה (638–1099 לספירה) בתל התקיים יישוב פרזות עירוני מתוכנן היטב עם רשת רחובות מאורגנת ושיטת בנייה אחידה. הממצאים כוללים כלי חרס רבים ובהם יבוא ממצרים. ייתכן כי היישוב נבנה בימיו של מושל מצרים אחמד אבן טולון שאיחד תחת שלטונו את מצרים, ארץ ישראל וסוריה. בהיעדר סימני הרס, נראה שהיישוב נעזב במהלך המאה ה-10.
התקופה הצלבנית (1099–1291 לספירה) במקורות ההיסטוריים מתקופה זו ידוע האתר בשם קיימון או קיימונט, אשר עבר מיד ליד במאבקים שבין הצלבנים והמוסלמים. בשנת 1139 הפכה יקנעם לסניורה – מרכז שלטוני, מדיני ומנהלי של האזור שהיו לו סמכויות שיפוט. אולם, לאחר קרב קרני חיטין שלט במקום צלאח א-דין שליט מצרים. בשנת 1192 הוחזרה קיימון לידי הצלבנים ששלטו בה עד לשנת 1268, עת נכבשה על ידי השליט הממלוכי בייברס. על תהפוכות היסטוריות אלו מעידים הממצאים הארכיאולוגיים. אלה כוללים מבני ציבור, חומה שנחשפה לאורך 30 מ`, שער מבוצר וכנסייה צלבנית, וכן מבני מגורים בצפון האתר ובמזרחו. בתעודות מן התקופה הצלבנית נזכר גם השם "מונס קיין", אולי בשל המסורת שזיהתה את המקום כאתר שבו נהרג קין בידי למך.
התקופה הממלוכית (1291–1517 לספירה) במקורות הערביים נקרא המקום "קמוּן". בתקופה זו הוקף כל התל בחומה שעובייה 2 מ`. עם זאת לא כל התל היה מיושב וחלקו שימש כבית קברות. האתר ניטש בסופה של התקופה.
התקופה העות`מאנית (1517–1917 לספירה) מן המקורות ההיסטוריים עולה כי החל מן המאה ה-18 שלט ביקנעם דאהר אל-עומר שליט הגליל, שבנה מבצר באקרופוליס של התל. שחלש ושלט על ואדי מילח, בו עברה כנראה הדרך הראשית ששימשה להובלת מלח ממרכזי הייצור בחוף הכרמל הצפוני אל העורף היבשתי.
ממצאים תקופת הברונזה התיכונה בקבוק עשוי בהט. מקור הבהט במצרים ומרבציו מצויים בשפע לאורך הנילוס. כלי הבהט שימשו לאחסון בשמים ומשחות, בעיקר בשל תכונתם לשמור על קרירות. מקור רוב הכלים שנתגלו בארץ ישראל היה בקברים, והם מעידים על השפעה מצרית. פך, פכית אגסית צבוטה, קערה מזווה. כלים מתוך קבר.
תקופת הברונזה המאוחרת קובעת. נמצאה בבור גניזה ובו מטמון כלים בתל קשיש הסמוך ליקנעם. בבור נמצאו למעלה ממאתיים כלים נדירים ובהם מקטרים, קובעות, גביעים, כנים, קערות, פכים, פכיות, סירי בישול ונרות שמן. מקצת הכלים מייצור מקומי ואחרים יובאו מיוון ומקפריסין, והם מעידים על קשרי הסחר הענפים שהתקיימו בתקופה זו בין ארץ ישראל לבין קפריסין והעולם האגאי. ייתכן, שמכלול הכלים היה שייך למקדש מקומי קטן שטרם אותר. טביעת חרפושית. שבר של קערה מיובאת ממצרים ועל בסיסה טביעת חרפושית של פרעה אמנמחת הג` מהשושלת ה-12. הקערה נמצאה בשכבת ההרס של פרעה תחותימס הג` שמלך במצרים באמצע המאה ה-15 לפנה"ס. הרחבה - מקור החרפושיות במצרים, שם הן שימשו כחותמות מנהליות ומלכותיות, או כקמעות. החרפושיות היו נפוצות במזרח הקדום, מסוף האלף השלישי עד סוף האלף הראשון לפנה"ס. החרפושיות עוצבו בדמותה של חיפושית הזבל ועל גבה ובסיסה נחרתו כתובות, דגמים צמחיים וגיאומטריים או דמויות אלים, אנשים ובעלי חיים. צפחת. לאחסון נוזלים, צבועה בעיטורים מעגליים.
תקופת הברזל המסחר כלל בעיקר מוצרי צריכה חיוניים, אבל גם חפצי מותרות. מתקופה זו מוצגות שלוש קבוצות: כלים מקומיים, כלי יבוא פניקיים וכלים הדומים לקרמיקה הפלישתית בדרום הארץ. כד ארכוב, צפחת. כלים לאחסון נוזלים שיובאו מאיי הים האגאי ומעידים על סחר עם אזור זה. בקבוק פלשתי. שימש לשתייה או להגשה. עיטור המעוינים משקף את השפעת התרבות הפלשתית שמקורה היה באנטוליה ובאיים האגאיים. הימצאותו ביקנעם מעידה על התפשטותם בצפון ארץ ישראל. קערית תמרוקים. שימשה לכתישת צמחים ושמנים לצורך הכנת תכשירים קוסמטיים שונים. קערה ופכית. כלי החרס שימשו למגוון מטרות שהנפוצה בהן לאחסון נוזלים. בחפירות נתגלה מגוון רחב של כלים. קובעת. כלי פולחני שהיה נפוץ בתקופת הברונזה המאוחרת ובתקופת הברזל. על סמך תבליטי קיר מצריים נראה כי שימשה ככלי קטורת, ככתוב במקרא: "ויזעף עזיהו ובידו מקטרת להקטיר" (דברי הימים ב כ"ו: י"ט). (להוסיף איור) צלמית. דמוית גבר, ככל הנראה חלק מכן פולחני. סגנון הצלמית מצביע על השפעה מאזור סוריה ומסופוטמיה. סירי בישול. כלי בישול מהמאה ה-10 לפנה"ס שעל שפתם חרות תו יוצר. סירים אלו אופייניים לאתרי התקופה בעמק יזרעאל. צלמית. רגל צלמית דמוית אריה. ככל הנראה הרגל הייתה אחת מתוך כמה רגליים שהיו מודבקות בחלקן העליון לכלי פולחני. עיצוב הרגל מצביע על השפעה פיגורטיבית מהמזרח הקרוב הקדום. (להוסיף איור) צלמית. צלמית דמוית בעל-חיים. לעתים ניתן לזהות צלמיות כאלו עם שור סוס או כבשה. נר ראש אדם עשוי פיאנס. חפץ ייחודי שנעשה בהשפעה פניקית. האם זהו דיוקן של שליט יקנעם או איש אצולה?
התקופה ההלניסטית נר אטי. מחופה בצבע חום/שחור; יובא מאזור הים האגאי. נרות. מטיפוס נר עם זיז וחריתה של דגם S. על גבי הנר שרידים לזיגוג שחור. קנקנית עם חדק. כלי ממוצא נבטי מעוטר בסירוק.
התקופה המוסלמית הקדומה נרות `שקד`. נרות עשויים בתבנית ועליהם עיטורים גיאומטריים, בדגמי מעוינים ועיגולים. עוד נמצאו עיטורים צמחיים הכוללים שיבולים, שריגי גפן, כפות תמרים ואשכולות ענבים. כן ידועים עיטורים של בעלי חיים הכוללים ארנבת, חיה מקרינה וציפורים מנקרות. על חלק מהנרות ניתן לראות שרידי פיח שנותרו מן השימוש בהם. קערה. מעוטרת בחריתה. קערה. מעוטרת בציור שחור תחת לזיגוג אלקאלי המכיל זכוכית בצבע טורקיז; מקורה בסוריה.
התקופה הממלוכית נר `נעל`. עשוי בתבנית ומעוטר בדגם גיאומטרי. נר `כוורת`. עשוי באובניים משני חלקים נפרדים שחוברו, ולהם הוצמדה ידית. חלקו התחתון של הנר דמוי קערית עם שפה צבוטה המיועדת לפתיל. נר `סנדל`. מעוטר בדגם גיאומטרי. קנקן. עשוי ביד ומעוטר בדגמים גיאומטריים; שימש לאחסון.
התקופה העות`מאנית מקור המנהג של עישון טבק במקטרות הוא בקרב האינדיאנים ביבשת אמריקה. בראשית המאה ה-17 חדר מנהג זה למצרים ולתורכיה. במערב אירופה עישנו טבק במקטרת עשויה מפורצלן וברחבי האימפריה העות`מאנית היה נהוג לעשן במקטרת שלה שלושה חלקים: קערית חרס קטנה בה הונח הטבק ולתוכה החדירו קנה עץ חלול ובקצהו פיה מאבן חצי-יקרה. עישון המקטרות ושתיית קפה השתרש בקרב גברים ונשים בני כל המעמדות והונצח באמנות התקופה, עד כי הפך לאחד מסמלי המזרח. קעריות הטבק היו עשויות חרס ועוטרו בצבע, בזיגוג, בחריתה, בטביעות חותם ובעיטורים נוספים. חפצים אלה נפוצים ביותר בשכבות ארכיאולוגיות מהתקופה העות`מאנית ברחבי הארץ. השימוש במקטרות חרס הסתיים בראשית המאה ה-20, עת כבשו את מקומן הסיגריות. מקטרת. מעוטרת בדגם המבוסס על פרח הפרג שהופיע על בדים שונים, ובהם קטיפה בגוון ארגמן. מקטרת. מעוטרת בדגם מקדה. נר צבוט. מעוטר בזיגוג עופרת, לרוב בצבע ירוק או צהוב-כתום.
